רואה רחוק, רואה שקוף
לאשה > מאת דפנה אדר > 07.01.2019

כשאן שלכטר דגן יורדת לחוף ומביטה אל האופק היא רואה שני בלוקים
מרוחקים בגוונים שונים - השמיים והים. היא שומעת את ציוץ השחפים אבל לא מסוגלת לראות אותם. קצף הגלים מדגדג לה את קצות הבהונות אך היא לא מבחינה במים הכחולים, בחול הצהבהב או בכיסא הנוח הצבעוני.

אכרומטופסיה, מגבלת הראייה שממנה היא סובלת מרגע שנולדה, מתבטאת בעיוורון צבעים מוחלט (מבחינה בעיקר בגוונים) ברגישות לאור ובקוצר ראייה. מדובר בפגם מולד ברשתית, שכרוך בהיעדר קולטנים האחראים על תפיסת הצבע וראיית יום.

אך התסמונת הגנטית הזו לא עצרה אותה מלטפס על הרים בדרום אמריקה, לעשות תואר בכלכלה וניהול, לעבוד בזארה, לשחק כדורסל

בקבוצה מקצועית, להתחתן וללדת שלושה ילדים ולאחרונה - להפוך לציירת במשרה מלאה שמביאה נקודת מבט חדשה לעולם האמנות. בסטודיו שלה בקיבוץ פרוד היא מתמקדת בציור שמן ריאליסטי של נשים אפריקאיות שבטיות. אלו יצירות שלא הקו או הצבע מאפיינים אותן, אלא

השימוש הייחודי בגוני האפור ובאפקט התשליל, לצד בחירה שרירותית של
צבעים בוהקים.

אנחנו מהלכות יחד ברחובות תל־אביב. היא לא רואה, אבל אף אחד לא יכול להבחין בזה -היא בולטת בעיקר בזכות גובהה, המתנשא ל־ 1.80מ'. אין לה כלב נחייה או מקל והיא מתניידת ברגל או באוטובוסים בעזרת אפליקציית ניווט. "אסור לי לנהוג, אני לא רואה שלטי רחוב ואני לא יודעת איזה אוטובוס עצר פה", היא מסבירה. "אני לא רואה דברים גם אם הם מולי. בתאורה מסוימת, מדרגות עשויות להיראות לי כמו משטח. אם תראי לי את אותה תמונה בשחור־לבן ובצבעוני, לא אבחין בהבדל".
 

יש תקווה שהמצב ישתפר?

"המצב סטטי, אבל ככל שאני מתבגרת אני רואה יותר טוב, כי המוח לומד להכיר דפוסים ולהשלים דברים בעזרת הדמיון".

 

אפשר לומר שאת רואה ב־ 50 גוונים של אפור?

"זה לא מדויק. האמת היא שאני רואה רק גוונים, ולא מבדילה בין אפור לתכלת, שמנת או ורדרד, אך אני מצליחה להבחין במרקם מבריק,

בכתמים כהים ולרוב מצליחה לזהות צבע אדום".

זכוכית מגדלת

האכרומטופסיה נחשבת לתסמונת נדירה מאוד. בארץ היא מכירה חמש נשים במצבה, בארצות־הברית הסטטיסטיקה מדברת על אחד ל־ 33 אלף. "יש שני איים במיקרונזיה, פוהנפיי ופינגלאפ, שבהם אדם אחד מכל עשרה אנשים סובל מהפגם המולד הגנטי הזה עקב נישואי קרובים. הנוירולוג, ד"ר אוליבר סאקס, כתב עליהם את הספר "האי של עיוורי הצבעים".

 

המום עבר גם במשפחה שלך?

"לאחי הבכור אין מגבלת ראייה ולאחותי הקטנה – יש, שזה בפני עצמו עניין נדיר".

 

איך התמודדת עם המצב בילדותך?

"רציתי להיות כמה שיותר רגילה. הוריי חינכו אותי לעצמאות והתעקשו שאלמד בכיתות רגילות, בלי סייעת משלבת, אם בכלל היה דבר כזה פעם. החברים שלי היו מי ששילבו אותי. הם תמיד הקריאו לי מהלוח ובטיולים נתנו לי יד. היה להם ברור שהם שם בשבילי. הוריי תמכו בי מול כל קושי שצץ בדרך,

התערבו, סייעו, לחצו על צוות ההוראה ודרשו שיגדילו לי את דפי העבודה, למרות שהם תמיד התקמצנו לשכפל לי במיוחד. באחת הכיתות אמא שלי אפילו תפרה וילונות ענקיים כדי שיכסו את החלונות ויאפשרו לי ללמוד בלי להסתנוור".

 

השתמשת בעזרים מיוחדים?
ביסודי נעזרתי בזכוכית מגדלת. בתיכון השתמשתי בטלוויזיה במעגל סגור - מכשיר שמניחים מתחתיו טקסט והוא מקרין אותו למסך מחשב עם גופנים

גדולים. להרצאות המבוא באוניברסיטה הגעתי עם משקפת תיאטרון. אני מרכיבה משקפי שמש עם עדשות מוכהות בגוון אדום, שעוזרות לי נגד הסנוור. את רוב העזרים החלפתי בטלפון חכם, שכולל אפליקציה שמגדילה פרטים קטנים, כמו מחירים או רשימת רכיבים במוצרים, לגודל ענקי. כשהוא אובד לי אני אבודה, כמו כולם".

כדורים מפוספסים

שלכטר־דגן, 36, היא בתו של סטיב שלכטר, שחקן כדורסל אמריקאי שעלה לארץ ושיחק בנבחרת ישראל ובקבוצות שונות במשך 30 שנה.

"נהגנו ללכת איתו לאימונים ולמשחקים וכדורסל היה כל עולמנו. אולי לא תמיד ראיתי מה קורה על המגרש, אבל אהבתי את האווירה. זה היה אך

טבעי שבכיתה ב' גם אני אתחיל לשחק כדורסל. לא הצטרפתי לקבוצה של כבדי ראייה, שיחקתי בקבוצה רגילה אבל המגבלה כל הזמן הפריעה לי.
פספסתי כדורים כי הסתנוורתי, כי מסרו לי מרחוק או כי הקיר מאחור היה באותו גוון של הכדור. שחקניות הקבוצה היו מודעות למגבלה שלי והשתדלו לא לכעוס עליי. מסרו לי כדורים דרך הרצפה, מצאנו פתרונות. המשכתי לשחק עד גיל 17. אז הצטרפתי לקבוצת נשים מקצוענית ופשוט לא הייתי מספיק טובה. הבנתי שאם אני רוצה להיות מקצוענית, אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי כל כך הרבה פאשלות, לא לקלוע, לפספס זריקות, לא לתפוס את הכדור. עזבתי את הקבוצה, אבל המשכתי לאהוב את הספורט ולאחרונה קניתי לילדים שלי (בת שמונה, בן שש ובן ארבע) כדור-סל, כדי שימשיכו במסורת המשפחתית".

חששת שתורישי לילדים את התסמונת?

"רק קצת. ויתרתי על בדיקות גנטיות שיכולות לאתר את הבעיה, כי גם אם היא הייתה מתגלה, לא הייתי עושה לגבי זה שום דבר. אני יודעת שאפשר לחיות עם זה, אז המידע לא רלוונטי בעיניי. בהתחלה חששתי מאוד מההורות, כי אין לי יכולת לזהות אם הילד מכחיל מחנק, אם קר לו והשפתיים שלו סגולות. אני מתקשה להקריא להם ספרים או להשגיח עליהם בגן השעשועים. עד היום אני לא מזהה אותם מרחוק אלא על פי סימני היכר, צורת הליכה או כובע על
הראש. למזלי, הם ילדים טובים ולא מנצלים את המגבלה שלי לרעה. כיום הם העיניים שלי והם עוזרים לי המון -  החל מהתאמת הגרביים ועד זיהוי של מי שאמר לי כרגע שלום ברחוב".

נתקלת באנשים שניצלו את המגבלה שלך?

"לא שידוע לי. החושים האחרים שלי מחודדים מאוד. השמיעה שלי, חוש הריח, האינטליגנציה הרגשית, אז לא מצליחים לעבוד עליי ואני שמה

לב לדברים שאנשים אחרים לא רואים".

 

לשלכטר־דגן יש הישגים רבים, אך הרגע שבו חשה שניצחה את מגבלת הראייה היה כשהתקבלה לעבוד, ובכן, ברשת זארה. היא לא נתנה לבעיה

קטנה כמו עיוורון צבעים מוחלט להפריע לה, היא פשוט לא דיווחה עליה בריאיון העבודה.

איך הסתדרת כמוכרת בגדים?

"גיליתי שלכל פריט בחנות בגדים יש קוד. בזארה, למשל, שלוש הספרות האחרונות בקוד מסמנות את הצבע של הפריט. פשוט שיננתי את המספרים האלה וידעתי איזה פריט הגיע באילו צבעים".

 

זו הייתה הפעם היחידה שבה לא חלקת עם מעסיקייך את המגבלה שלך?

"לא, עד לאחרונה השתדלתי לא לעשות מזה עניין. אם הייתי מספרת על המצב שלי, כנראה לא הייתי מתקבלת לעבוד כמדריכת ספורט לנוער במחנה קיץ יהודי בארצות־הברית, שם, בגיל 21 הכרתי את חגי, בעלי. סיפרתי לו על המצב שלי מיד והוא הגיב בהבנה ולא עשה עניין. נדמה לי שהתגובה המדויקת שלו הייתה: 'וואלה'. היינו חלק מקבוצה קטנה של מדריכים ישראלים ומאוד התחברנו. מהרגע הראשון הוא עזר לי בהכל.

"כשהוא אמר לי שהוא מתכנן לטוס לדרום אמריקה לטיול אחרי צבא, גם אני רציתי פתאום. לפני זה לא חשבתי בחיים שאסע לטיול. הפחד ניהל אותי ולא ידעתי איך אסתדר בטרקים ואיך אתנהל במקום שאני לא מכירה. אבל הוא היה לצדי, ואני זרמתי. טיילנו חצי שנה יחד והגעתי למקומות מדהימים".

 

וצלחת גם את הטרקים של דרום אמריקה.

"כן, הייתי נופלת ומיד קמה. הוא נתן לי יד כמו לילדה קטנה ובבוליביה, למשל, טיפסנו לגובה 5,800 מטר. נעזרתי במקלות הליכה וגם הייתי נצמדת אליו והולכת אחריו. אחרי הטיול היה לי כבר ברור שחגי הוא האחד, והחלטתי לחזור איתו ארצה וללמוד יחד איתו באוניברסיטת

בן־גוריון. הוא למד פילוסופיה ומחשבים ואני השלמתי תואר בכלכלה ובניהול. בלימודים הייתי צריכה לקרוא המון, והעיסוק במספרים העיק עליי מאוד ועייף אותי. כיוון שלא רואים עליי שיש לי בעיה, למרצים היה קשה להבין אותה, אבל הצלחתי לסיים את התואר".

 

אן וחגי נישאו בשנת 2009. "שמלת כלה היה לי קל לבחור כי כל האפשרויות היו לבנות, "היא אומרת בחיוך".
אחר כך גרנו בתל־אביב ועבדתי במשך חמש שנים כעוזרת חשב בחברת הייטק במגדלי עזריאלי.

ניהלתי את תקציב החברה, אבל זה לא היה פשוט. כל היום עסקתי במספרים בטבלאות אקסל. אמנם נעזרתי בתוכנת הגדלה, אבל היא לא אִפשרה לראות את המסך המלא ולכן נאלצתי לבדוק כל נתון פעמיים. בפגישות עם מנהלים בכירים הרגשתי בעמדת נחיתות. "החלונות בעזריאלי ללא תריסים והסתנוורתי. עבדתי בעיניים חצי סגורות ובמצמוצים בלתי פוסקים. כבר קרה שעשיתי מצגת בחדר הישיבות בלי לראות כלום, דיברתי מהזיכרון. כולם קלטו שמשהו לא בסדר, אבל לא היה לי נעים לבקש שיגיפו את התריסים בשבילי".


הכחול הגדול

למרות אהבתה הגדולה לחיי העיר בחרה שלכטר־דגן לעבור עם משפחתה לבית בקיבוץ פרוד, שמצויד בהרבה תריסים ווילונות, ולסטודיו שנמצא בו,

שבו היא מציירת, כותבת בלוג, משווקת את עבודותיה ומרצה (www.mycolorfulgrays.com)

 

מכל המקצועות בעולם בחרת דווקא לצייר?

"תמיד אהבתי לצייר. בתיכון למדתי במגמת אמנות, אבל אחרי הלימודים הפסקתי עם זה. לפני כמה שנים נסענו כל המשפחה, במסגרת שליחות קהילתית מטעם הסוכנות היהודית לדרום־אפריקה. היה לי זמן פנוי והחלטתי שזו הזדמנות לעשות שינוי בקריירה. גרנו במשך שלוש שנים בקייפטאון, על הטיילת,

קרוב לים ולבית הספר של הילדים. לא הייתה לי אשרת עבודה, בדיוק יצאתי לחופשת לידה והייתי אמא במשרה מלאה, וכדי לתרום לנפש שלי התחלתי

לצייר בסטודיו פתוח של אמן בריטי בשם פול בירקל. לקחתי צבע כחול וציירתי אישה אפריקאית בהיריון. עבדתי בהשראת תצלומים שהיו לנגד עיניי,

וכך לא חמק ממני שום פרט. הגעתי לרמת דיוק שלא חשבתי שאגיע אליה. כשאני מציירת אני עובדת ממש קרוב לתמונה ולקנבס. אני משלבת בציורים

שלי רק צבע אחד. לא משנה לי כל כך איזה, כי אני רואה רק את הגוון שלו.

"את הכחול, שמופיע ברבים מציוריי, בחרתי במקרה ואנשים ממש התחברו אליו. זה התחיל כתחביב, אבל מהר מאוד התחלתי למכור עבודות

והבנתי שאני יכולה לעסוק בזה".

 

איפה קנו את התמונות שלך?
"בדרום־אפריקה. הם האמינו שצפוי לי עתיד. אמרו שבגלל הסיפור שלי אצליח באמנות שלי. זה נתן לי כוח ורצון להמשיך בלי להתבייש במצב  שלי. אני בתחילת דרכי אבל כבר אין לי סבלנות, אני רוצה שדברים יתקתקו, לקדם את האמנות שלי ולהציג בתערוכות. לצערי גיליתי שבארץ הרבה יותר קשה להיות אמנית, וזה דורש ממני בעיקר להיות אשת שיווק".
 

לכן התחלת להרצות?
"להרצאה שלי קוראים 'דמיינו את הקשת בענן בגוני אפור'. אני מספרת בה על המגבלה שלי, ההתמודדות שלי איתה והאמנות שנובעת ממנה. ההרצאות האלה הן כמו תרפיה בשבילי, אני מצליחה לגעת באנשים וגם להעביר באמצעותן מסר חשוב על שילוב בעלי מוגבלויות בחברה".

  • LinkedIn
  • Facebook
  • Pinterest
  • Instagram