בבית הספר זכתה לסיוע רב מחבריה הקרובים במהלך השיעורים ובהפסקות: ״הייתה לי עזרה רבה מהחברים שלי, שבדיעבד לא קלטו עד כמה זה קריטי עבורי. בשיעורים תמיד ישב מישהו לידי והקריא לי מהלוח ותמיד היה מי שהלך איתי יד ביד בטיולים. כן, זו הייתה מלחמה יום-יומית. כלפי חוץ אני נראית כמו כולם, היו מורות שלא הבינו מה הליקוי שלי בדיוק ולא ידעו כיצד לעזור לי. באו לקראתי והגדילו את דפי המבחנים לגודל A3, זו היתה מעין התחלה של עזרה״. כל הסיוע הזה התקבל אצל אן במבוכה מסויימת. ״עד גיל מבוגר יחסית לא הסכמתי שיעזרו לי, רציתי להסתדר בכוחות עצמי – כי לא רציתי להיות שונה, הרגשתי מבוכה מכך. לכן גם לא ניסיתי להשתמש במקל הליכה שיכול היה להקל על חיי. תמיד ניסיתי להיות כמו כולם, הצטרפתי אפילו לקבוצת כדורסל, משהו שההורים שלי לא הבינו איך אצליח להתמודד איתו״.

 

ואיך באמת התמודדת בקבוצה?

״דווקא לא הייתי רעה, כנראה בזכות הגנים של אבא שלי. כמובן שלא תמיד הצלחתי לתפוס ולקלוע את הכדור... זה היה תלוי בתאורה ובצללים באותו רגע״ היא אומרת בחיוך.

אן עבדה במשך שנים ככלכלנית וניהלה תקציבים גדולים. היא מספרת כי ״העבודה עם נתונים ודוחות כספיים הייתה קשה מאוד.

אומנם נעזרתי בתוכנת הגדלה במחשב אבל כשקיים קוצר ראיה, ריבוי נתונים מקשה מאוד על הראיה של המספר עצמו. 9 יכול להיראות כמו 8, 7 כמו 1.

 

אומנות היא שילוב של צבעים - איך הגעת דווקא לתחום הזה?

״תמיד אהבתי לצייר, בתיכון הייתי במגמת אומנות. החיים הובילו אותי למקומות אחרים, עד לפני 4 שנים. אני, בן זוגי וילדינו טסנו לשליחות בדרום אפריקה, שם לא התאפשר לי לעבוד מבחינה חוקית. התנדבתי בקהילה היהודית אבל רציתי לעשות משהו למען הנפש שלי, אז למדתי וציירתי בסטודיו שפתח אומן בריטי. וככה זה התחיל. קיבלתי תגובות טובות ומכרתי יצירות רבות שלי. בשלב מסויים הבנתי והחלטתי שזה אפשרי ושאני רוצה שהאומנות תהיה העיסוק שלי. כשחזרנו לארץ המשכתי לצייר ולמכור ציורים.

"במקביל התחלתי להרצות על החיים שלי. ההתמודדות שלי עם ליקוי הראייה והקשר של הליקוי לאומנות שלי״.

הציורים של אן שלכטר-דגן מאוד ממוקדים, חלקם הגדול מונוכרומיים, מדוייקים בפרטים אבל שונים מאוד בצבעים שאנחנו מורגלים. יש יצירות שהן תשלילים, כמו נגטיב בסרט צילום, ויש ציורים שגורמים לך לתהות למה התכוונה הציירת. למשל, ציור של גזרים שצבועים בכחול כהה. ״הציורים שלי מאוד ריאלסיטיים, כי אני יושבת ומציירת עם הקנבס קרוב מאוד אליי, די דבוקה אליו״ מודה שלכטר-דגן.

​

לא מטריד אותך שאינך מכירה ומזהה את הצבעים כמו שהם?

״החיים הם צבעוניים בעיניי, כך נולדתי וזה מה שאני מכירה. אני מודעת למגבלות שלי, למשל בעת חציית כביש אני לא תמיד רואה את הרמזור וגם אם אראה, לא אבחין באורות שבו. גם בציורים שלי בחירת הצבעים הייתה עד עכשיו רנדומלית, התברר לי שאנשים רבים התחברו דווקא לכחול שלי. אני עוסקת באומנות בסך הכל 3 שנים, עדיין בתחילת דרכי וכרגע אני חוקרת את בחירת הצבעים שלי בציורים, אני מגלה את עצמי מחדש״.

 

איך קיבל בן זוגך את הליקויים?

״יש לי בן זוג מדהים, אנחנו 15 שנה ביחד. ליקוי הראיה שלי בכלל לא עמד על הפרק. הוא תומך בי מאוד. למשל, אני לא יכולה לנהוג אז הוא עוזר מאוד בנושא הזה. יש אתגרים שבהם הוא תומך נפשית. למשל, אנחנו אוהבים לטייל ביחד, והוא תמיד נמצא שם כדי לתת יד. אפילו טיפסנו יחדיו על פסגת הר בגובה כ- 5800 מטרים בבוליביה״.

 

את מגדירה את עצמך כאדם בעל מוגבלויות?

״זו שאלה פילוסופית. אני מקבלת את עצמי כמו שאני ומבינה שיש לי נקודת מבט אחרת ואפילו גאה בזה, אני מקבלת את הכל באהבה. במשך כל חיי עברתי תהליכים של קבלה שהביאו אותי למקום הזה.
בהרצאות אני מספרת על ההתמודדות שלי ומדהים אותי לגלות איך כל אדם לוקח את הסיפור שלי למקום אחר.

השיחה שלי עם אנשים מפתחת אותי, אני מגלה על עצמי דברים

חדשים ומקבלת כל מיני רעיונות להתמודדות וזה מרתק״.